הערת המסכם: ההפניות בסוגריים הנן לספרו של שולץ- Genius Loci . מצאתי לנכון להביא בפני הקורא את הסיכום הארוך שכן אנו עוסקים בהתרשמות ובפנומנולוגיה ובמחקר מסוג זה עבודתו של שולץ הינה חשובה למדיי.
מטרתו העיקרית של שולץ- לחקור את ההשלכות הפסיכולוגיות של ארכיטקטורה ולאו דווקא את הצד המעשי שלה, למרות שלטענתו קיים קשר בין השניים (5). ארכיטקטורה היא כלי כדי לספק לאדם נקודת אחיזה קיומיות (existential foothold) לה קורא שולץ גם Dwelling באמצו את המונח מ- Heidegger); האדם אינו יכול לקבל נקודת אחיזה רק מתוך הבנה וגופי ידע מדעיים. האדם צריך סמלים כדי שיתנו משמעות לחייו ולסובב אותו. ארכיטקטורה ואומנות הופכים את חיי האדם לבעלי משמעות. אכן, ניתן וצריך לנתח ארכיטקטורה באופן מדעי ואנליטי, אך יש לנתחה גם ביחס למקום בו היא נמצאת או ניצבת. ניתוח זה הוא ניתוח היחס שבין אדם לסביבתו כמעצבת את הקיום שלו. שולץ קורה לכך Existential space .
בכל הקשור ל"נקודת האחיזה הקיומית", הכוונה של שולץ היא למקום מגורים או למקום בו שוהים – Dwelling. לדעת שולץ אדם שוכן או שוהה במקום כאשר הוא מזדהה עם הסביבה שלו (5). על כן למקום המגורים יש משמעות רחבה מ"מקלט" (Shelter), היינו למקום מגונן בלבד. קיומו של מקום מגורים מעיד על כך שחללים בהם מתקיימים חיים הם הופכים רק אז למקומות (Spaces are places). חלל הופך למקום כאשר יש לו אופי מובחן. ה- Genius loci משמעותו אכן רוח המקום, עוד מימי קדם. הארכיטקטורה משימתה היא לשקף את רוח המקום ותפקיד הארכיטקט הוא ליצור מקום בעל משמעות, המסייע לאדם לשהות בו. כתביו של שולץ עוסקים בפנומנולוגיה של הארכיטקטורה, דהיינו יצירת תיאוריה המבינה ארכיטקטורה על בסיס מונחים אקזיסטנציאליים. לדעת שולץ לאחר שנים רבות של מחקר מדעי בארכיטקטורה, הגיעה העת למחקר איכותני שתפקידו להבין את הקוד של "המקום". המשמעות הקיומית של המקום אינה נובעת מנושאים סוציו-אקונומיים, אלה משמשים מרחב ומסגרת בהם החיים מתרחשים, אך המשמעות הקיומית אינה נובעת מהם. המשמעות הקיומית נובעת מעצמיותנו ומקיומנו בתוך העולם (6)- ה- Being in the world .
התופעה של "מקום". (6)
אנו מוקפים בתופעות – השמש, הירח, הכוכבים, בנין, רחוב ועוד. יש גם כלים המשמשים אותנו כדי להבין תופעות (ידע, מספרים, מתמטיקה) אך הם לא התופעות עצמן. בהכללה ניתן לומר כי סביבה היא מקום וש"מקום" הוא חלק אינטגרלי מקיומנו. מקום הוא מכלול של דברים בעלי צורה, צבע ותוכן הקובעים את האופי הסביבתי (Place, Environmental character). מקום הוא על כן תופעה איכותית. הוא תופעה טוטאלית (7). המדע , על כליו המתמטיים והאנליטיים אינו יכול להבין תופעה איכותנית כמו "מקום". לצורך זה קמה ועומדת לצידנו הפנומנולוגיה. הפנומנולוגיה לומדת את התופעות, את המקום, את הסמלים והמשמעות שלהן לגבינו ואת תחושותינו כלפיהן. על כן היא כלי חשוב ללימוד מקום ועשייתו (7). בדרך זו מה שנצפה ביום-יום הופך למשהו קונקרטי שהמבט מופנה אליו תוך חשיפת משמעותו בעולם (“brings us back to the concrete things uncovering the meaning in the life-world" ).
שולץ מדבר על ה"מבנה" (Structure) של מקומות ; הבחנה בין תופעה מעשי ידי אדם ובין תופעה טבעית. כמו כן ניתן להבין את המבנה תוך התבוננות על הבחנה שבין מרחב אופקי לאנכי : שמים וארץ (earth & sky). שלישית, מתוך ההבחנה של פנים וחוץ (10). בצורה זו החלל מקבל , לא רק משמעות מתמטית, אלא גם מימד קיומי.
שולץ מדבר על אופי של מקום – Character - האופי נקבע לפי "איך" דברים הינם כפי שהינם (10).
ה"מבנה" של המקום
מבנה של מקום צריך להיות מתואר במינוחים של "נוף" – האלמנט הטבעי- ו"ישוב" – האלמנט מעשה ידי אדם (Landscape & Settlement). יש לנתח את ה"מבנה" באמצעות ה"אופי" וה"חלל". ה"חלל" משמעו האלמנט התלת מימדי מרחבי המאפיין מקום (11). לעומתו, "אופי" הוא האטמוספרה המאפיינת מקום. לדעת שולץ, אלמנטים מרחביי-פיזיים דומים יכולים להנביע אופי שונה למקום. מבנה (structure) של מקום אינו מצב נצחי. מקומות משתנים, אך אין דבר זה אומר בהכרח שרוח המקום משתנה או נעלמת. מקומות שומרים על זהותם במשך פרקי זמן ארוכים. יציבות היא מצב הכרחי עבור בני אנוש (18) (stabilitas loci). הואיל והסביבה משתנה, הרי שלמקום צריך שתהיה היכולת לספוג את שינויי העתים והשינויים הסביבתיים- הטבעיים המתרחשים בסמוך לו(18).
"חלל" יכול לקבל משמעויות שונות : מודל תלת מימדי של מקום. יחד עם זאת קיים גם "חלל קונקרטי" שלא ניתן להגדירו באופן פיזי פשוט, שכן הוא תוצר של הניסיון היומ-יומי האנושי. חללים שונים נבדלים באיכויות שונות ולא רק בגדלים שונים (11). אמנם נעשו בארכיטקטורה נסיונות רבים להגדרת חלל באמצעים כמותיים אך הם נותנים תמונה חלקית.
"אופי" של מקום משמע האטמוספרה שלו. למקום בנוי יש אופי כמו גם לנוף פתוח. שולץ מדגיש כי לכל "מקום" יש אופי. אופיו של מקום הוא פונקציה של זמן (14) בהיותו משתנה עם העתים. אופיו של מקום נקבע על ידי הצורה הפורמלית והמטריאלית של המקום. עלינו לשאול "איך" הקרקע עליה אנו הולכים, "איך" השמים מעבר לראשנו, "איך" הגבולות של המקום ? זאת, כדי לקבוע מהו האופי המקומי. יש לתת את הדעת במיוחד (14) לקירות שמסביב ; הפסדות. בד"כ האופי של משפחת מבנים מצטופף למוטיבים מאפיינים – חלונות, דלתות וכד' (15). ה"אופי" תלוי גם ב"איך" דברים נעשים, ועל כן הוא תלוי מימוש טכני. על כן הפנומנולוגיה של המקום צריכה לתפוש את המאפיינים הבסיסיים של הבניה ואת היחס שלהם לביטוי פורמלי (15).
מטרת פעולת הבניה והארכיטקטורה הנה, לדעת שולץ, להפוך אתר ל"מקום", כלומר לחשוף את המשמעויות הפוטנציאליות שסביבה נתונה (18). מקומות יצירי אדם מתקשרים לסביבה הטבעית בשלושה אופנים. ראשית, האדם רוצה לשקף ולממש (visualize) את הבנתו את הטבע, ובאופן זה לבטא את נקודת האחיזה הקיומית שלו בטבע. שנית, לאדם הבונה יש רצון להשלים (complement) את המצב הקיים על ידי השלמת "מה שחסר". שלישית, האדם צריך לסמל את הבנתו את הסביבה ואת עצמו (symbolize). שולץ מביא את הדוגמא שמביא היידגר: בניית גשר מעל שתי גדות נהר ותהום הפעורה ביניהם: פעולת הבניה הופכת את המקום ל"מקום" קיומי תודעתי. גדות הנהר הופכות לגדות ברגע שהגשר נמתח בין שתיהן ומקשר אותן.
הגשר התלוי בכוח משקף את הבנת האדם את איתני הטבע ומשקף גם אותם; הגשר "אוסף" את הקרקע כנוף החובק את זרם הנהר. הנוף מקבל את ערכו באמצעות הגשר. הגשר אוסף אנשים לחלל הנופי ובכך החלל הופך למקום בעל משמעות.
רוח המקום (18)
שולץ אינו הראשון שטבע את המונח (spirit of place). הג'יניוס לוקי הוא מונח רומאי. לכל אדם ואל יש ג'יניוס, היינו רוח השומרת אותו ונותנת לו את כוחו ואיכויותיו. כך גם למקום, ללוקאליות יש רוח משלה. תיירות מודרנית היא הראיה לכך שחווית המקום היא ענין אנושי ראשון במעלה, אף על פי שהאדם המודרני חשב תקופה ארוכה שמדע וטכנולוגיה שחררו אותו מתלות ישירה במקומות. אמונה זו הפכה אשליה שכן העידן המודרני הביא איתו זיהום ובעיות סביבתיות וטכנולוגיות ובשל כאוס זה המקום הפך לחשוב.(19)
כאשר האדם שוכן במקום (dwells) הוא מצוי ב"חלל" בעל "אופי" סביבתי מסוים (18). האדם שוכן במקום כאשר הוא מסגל יכולת להפוך את העולם לקונקרטי, בר מימוש, על ידי בניית דברים. ה"קונקרטיזציה" היא פונקציה של מעשה האומנות, בניגוד לאבסטרקטיזציה של העולם המדעי (23). לפעולה זו יש שני אספקטים פסיכולוגיים – הזדהות (identification) ושייכות \ מיקום (orientation). במילים אחרות, אדם השוכן במקום מסוים צריך להזדהות איתה בצורה זו או אחרת, דהיינו עליו לדעת "איך" הוא חלק מאותו מקום. שנית, עליו למקם עצמו. עליו לדעת "היכן" הוא (19). כל התרבויות פיתוח לעצמן מערכות של שייכות. מערכות אלה לעתים קרובות מבוססות ונובעות ממבנה טבעי אך גם ממבנים יצירי האדם – אייקונים או אלמנטים נופיים מובלטים (landmarks על פי לינץ'). כאשר אדם חש אבוד, הוא למעשה מאבד את נקודת ההתיחסות שלו אל המרחב, באופן דומה בו אם ניקח לתרבות מקומית איזשהו אייקון או אלמנט נופי מובחן, היא תחוש אי יציבות ואבודה.
בכל הנוגע ל"הזדהות", יש להגיע להבנה מלאה של מושג זה, יחד עם מושג ה"אופי" (21). בקונטקסט העירוני-סביבתי, להזדהות עם משהו, משמע להיהפך ל"חבר" של אותו דבר, היינו עם אותה סביבה. האדם הנורדי צריך להיהפך לחבר של הקרח, הקור והערפל. האדם העירוני צריך להזדהות עם רחובות , פארקים ובנינים. בעידן המודרני, למקום חשיבות מעצבת זהות. הרבה אנשים יגדירו עצמם קודם כל על פי המקום ואחר כך על פי המקצוע שלהם ("אני מניו יורק" לעומת "אני ארכיטקט" או בפרפראזה ישראלית- "אני קיבוצניק" מול "אני עורך דין").
מקום טבעי : Natural placeהתופעההאדם צריך להבין את סביבתו. להבנה זו יש השלכה אקזיסטנציאלית, כלומר קיומית. ההבנה של הסביבה , קרי הקניית משמעות לסביבה. לסביבה יש משמעות אם האדם מרגיש "בבית" בתוכה. כל הבנה של הטבע הסובב אותנו צומחת מתוך הניסיון הראשוני-אנושי לפיו הטבע הוא שילוב של כוחות חיים.
הבנת הטבע יכולה למצוא ביטוי על ידי לקיחת כוחות טבעיים כגון שמיים וארץ וקישורם אל אלמנטים טבעיים קונקרטיים- הרים (התלויים בין שמים וארץ (25) , אבנים (בעלות איכויות נצחיות), עצים (היכולים למצוא ביטוי בסביבה מאיימת כגון יער בו ניתן ללכת לאיבוד, אך גם כחלקת עצים קטנה ( grove ) ומים. אלמנטים ראשוניים אלה הופכים מקום לבר משמעות(27).
צורה שניה להבנת הטבע- הבנתו כסדר קוסמי (28). סדר זה מבוסס בדרך כלל על מסלול השמש. העולם מהווה אז חלל מובנה כשהכיוונים השונים הינם בעלי משמעות שונה. במצרים העתיקה למשל, המזרח, הזריחה, היווה את מקור החיים והמערב סימן את המוות.
צורה שלישית להבנת הטבע- מצויה בהגדרת האופי של מקומות טבעיים. היוונים של יוון העתיקה הצטיינו בכך ; הם תפשו אלמנטים טבעיים בנוף (סלעים משוננים, מערות וכד') והאנישו אותם. כל מקום בעל מאפיינים מסוימים היווה ביטוי לקיומו ונוכחותו של אל מסוים. מקומות פוריים הוקדשו לאלילים כגון דמיטר והרה.
שולץ סבור שניתן להבין את הטבע גם באמצעות אור (להבדיל משמש בתור עצם, אשר זכה למקום של כבוד עוד בעת העתיקה). בנצרות, האור סימל את האלוהות וה"ביחד". אור הוא אחת התופעות הכלליות הטבעיות הבולטות. הוא משתנה מבוקר וערב ובחילופי עונות. בכך מקושר האור לקצב הטבעי.
שולץ סבור כי הקצב של העולם הטבעי הוא צורה חמישית להבנת הטבע.
המבנה של המקום הטבעי (32)
מאפיין בסיסי של כל נוף טבעי הוא ההתפשטות שלו (extension), כאשר לכל נוף יש מידה שונה של התפשטות (נוף הררי מול מישורי) ולכל מקום יש בהתאם יכולת שונה "לאמץ" מבנים מעשי ידי אדם. לכל נוף טופוגרפיה שונה.
ניתן להבחין גם בין מבנה של נוף לבין הסקאלה, הפרופורציה שלו.
את המבנה ניתן לתאר במונחים של אלמנטים ועצמים המצויים במרחב או התוחמים אותו, דוגמת הרים, גבעות, ואדי ועוד. ישנם אלמנטי מיקרו המגדירים חללים שהנם קטנים מכדי לשרת מטרות אנושיות. כנ"ל לגבי אלמנטי מקרו נופיים. בין לבין קיימים אלמנטי ביניים (medium) אשר להם יש קנה מידה אנושי. דרך האינטרקציה בין פני השטח, הצבע, הטקסטורה שלהם, הטופוגרפיה, צמחיה ומקורות מים, נוצרים מקומות המהווים את האלמנטים הבסיסיים של נוף (37). מדובר באלמנטים הקשורים לקרקע (earth) אך הם חלק בלתי נפרד מהיחס שלהם אל השמים (מימד הוריזונטלי). באופן כללי, האדמה, הקרקע היא הבמה בה מתקיימים חיי היום יום. ניתן לעצב את הקרקע עד דרגה מסוימת ליצירת נוף מתורבת, היינו סביבה בה האדם מצא את המקום בעל המשמעות שלו (40). בנוסף, סבור שולץ כי לכל איזור יש תת מאפיינים נופיים היוצרים רוח מקום אינדיוידואלית (individual genius loci).
הרוח של המקום הטבעי
שולץ מתאר את הנוף הרומנטי כסביבה של שינוי, מגוון ופרטים המצטיירת למשל ביערות סקנדינביה.
סביבה בה הטבע מציג עצמו במלוא כוחו (42). שנית, הנוף הקוסמי- סביבה של מונוטוניות ומרחבים אדירים כמו המדבר. שלישית, הסביבה הקלסית המאזנת בין מגוון להמשכיות, בתווך שבין שתי הסביבות הראשונות (למשל, יוון, בה יש קומפוזיציה של אלמנטים מובחנים וסדר בעל משמעות של מקומות אינדיוידואליים ומובחנים -45). רביעית, הסביבה או הנוף המורכב, המהווים ערבוביה של סוגי הנופים הקודמים. זוהי הלכה למעשה הסביבה האמיתית, שאינה אחידה אלא בנויה מאלמנטים רבים.
משמאל : נוף סקנדינבי רומנטי- אחת מדוגמאות המפתח שמביא שולץ לטיפולוגיית נוף.
מקום מעשה ידי אדם
התופעה
לחיות\ לגור בין שמים וארץ אינו מרמז רק על קשר כלכלי ופיזי למקום. הכוונה ליכולת ליצור מקום קונקרטי מעשה ידי אדם במובן הקיומי, מקום בעל משמעות (50). כשסביבתו של אדם היא ברת משמעות עבורו, הוא מרגיש "בבית". סביבתו הבנויה של האדם, אינה , על כן, כלי טכני ופרקטי שנוצר באופן מקרי. יש לסביבה זו מבנה ומשמעות. המשמעות והמבנה של הסביבה מעשה ידי אדם היא תוצאה של הבנתו את סביבתו הטבעית ועל כן יש חשיבות לחקור גם את הסביבה הטבעית, כבסיס ונקודת מוצא לסביבה האנושית.
הסביבה האנושית, מעניקה קונקרטיזציה לסביבה הטבעית. יש שתי דרכים לכך; כוחות הטבע משתקפים בבניה ישירות על ידי קווים וקישוטים, או לחלופין הבניה עושה קונקרטיזציה לאלמנטים הטבעיים. למשל, פירמידות הן "הרים בנויים" מלאכותיים שעורכים קונקרטיזציה להרים אמיתיים (51). מיקומה בין נאות מדבר פוריים למדבריות, משקפת תווך בין חיים ומוות. מיקומה ביחס לשמש מסמל את איחודו של ה"הר" עם אל השמש. כך, לארכיטקטורה תפקיד במתן אפשרות לבן האנוש לקבל נקודת אחיזה קיומית בעולם הסובב אותו.
שולץ מדגים כיצד הסדר הקוסמי מוצא ביטויו בארכיטקטורה, בחלוקת ערים לרבעים, בבניית רחובות אנכיים זה לזה בצורת צלב, כפי שנהגו הרומאים לבנות. בעוד שסדר קוסמי מוצא ביטויו בארגון המרחבי, אופיו של מקום הוא סימבולי, דרך ביטוי פורמלי. כך למשל, האדריכל העתיק ויטרוביוס מסביר את הבסיס האדריכלי באמצעות סימבוליקה והאנשה: העמוד הדורי הוא בפרופורציה, חזות וכוח של אדם; המאפינים היונים מאופיינים בקווים נשיים והקורינתיים מחקים את דמות השפחה. כך, אדריכלות יוונית לא ניתנת להבנה במונחים אסתטים בלבד, אלא במונחים סימבולים קוהרנטים באדריכלות (54).
בנוסף לכוחות הטבע, הסדר, האופי,והאור (אותו הדגישה האדריכלות הימי-ביניימית), קטגוריה נוספת של הבנת הטבע באדריכלות מעשה ידי אדם, קשורה ל"זמן". זמן הוא דינמי, בנינים הם סטטיים לכאורה. עם זאת, האדם הצליח "לבנות זמן" על ידי תרגום מבנים לאיכויות מרחביות. כך אנו מוצאים סמלים קיומיים שעורכים קונקרטיזציה למימד הזמן – למשל מבנים המתאפיינים בשביל (path) ובמרכז (center).
המקום יציר האדם "אוסף" ומקבץ" משמעויות שונות. שולץ מבחין בין כפרים וישובים חקלאיים לבין ישובים עירוניים יותר. הסוג ה- 1 קשורים לקרקע; מהווים חלק מסביבה פרטיקולרית; השניים, העירוניים והבנויים יותר, קשורים פחות לסביבה הטבעית בקשר ישיר ומקבצים צורות שונות הנטועות במקומות מקומיים שונים (58). על כן בדרך כלל במציאות אורבנית הסביבה הנטורלית כמעט ולא מתגלה . הכוחות הללו מבויתים.
המבנה של המקום יציר האדם
מקום יציר אדם יכול להיות עיר, כפר , חוה, אך גם הפנים של כל אותם מבנים ולאו דווקא החוץ. קיומם של כל אלה מתחיל ב"גבולות" (boundaries). נוכחותו של בנין קשורה ליחס שלו בין שמים וארץ. לגבולותיו האופקיים והאנכיים. אחת משאלות הבסיס באפיון היא על כן – כיצד הבנין עומד לרוחב ולגובה? שאלות אלה מתיחסות ל"מבנה" במונחים קונקרטיים ונותנות לפמנולוגיה של האדריכלות בסיס ריאליסטי.
נושא נוסף באפיון המבנה הוא הפתיחות או הסגירות (enclosure) שלו ביחס לסביבתו. ה"סגירות" משמעה איזור מובחן המופרד מסביבתו באופן בנוי. לעתים אין צורך דווקא בהפרדה פיזית, אלא שהפרדה זו מוסקת מקיומו של מקבץ בינוי, הנבדל מסביבתו בצפיפות ובטקסטורה. קיימת משמעות תרבותית גדולה להגדרה איכותנית של מקום הנבדל מסביבתו.
האלמנטים האורבניים המרכזיים הם המרכזים והשבילים. כיכר מתפקדת בתור מרכז, ורחוב בתור שביל. בתור שכאלה, מדובר על מקומות עם enclosure, היינו מקומות המוקפים בגבול לאטרלי. ניתן גם להציג את המונח domain- תחום, כדי לאפיין סוג מסוים של מקום מוגדר. תחומים כאלה, שבילים ומרכזים, יוצרים בסביבה האורבנית נקודות אחיזה להתמצאות אנושית.
ה"אופי" של מקום יציר האדם תלוי במידה רבה במידת "פתיחותו". אך המקום יציר ידי האדם אינו רק חלל בעל מידה שונה של פתיחות. מדובר על מקום הניצב על הקרקע ועולה כלפי השמים. אופיו של המקום תלוי על כן גם באופן בו המבנה\ מבנים בו ניצבים ותופסים נפח אנכי כלפי השמים. ואכן, אנו מוצאים ערים וישובים כנחמדים, אם רוב היחס של המבנים בהם לקרקע ולשמים הוא דומה (63). או אז נראה שהם משקפים צורה אחידה של חיים. בכך הם יוצרים רוח מקום אשר פותחת פתח להזדהות אנושית.
עוד מבחין שולץ כי חשיבות ראשונית במבנה הינה נקודת החיבור בין אלמנטים אנכיים ואופקיים. משמעותו של בנין קשורה למבנה הצורני שלו. אופי ומשמעות לא ניתנים לפירוש בצורה אסתטית ופורמלית (65) אלא מחוברים בצורה אינטימית ל"יצירה" (making). הארכיטקטורה אמורה להניע מקום כדי שיעבוד כשורה ולתת לו אופי קונקרטי.
"יצירה" היא אספקט של מתן ביטוי (articulation) האספקט השני שלה הוא הצורה (form). צורת הביטוי קובעת כיצד בנין ימוקם וכיצד הוא יורם לגובה, כיצד הוא יקבל את אור השמש.
הרוח של המקום יציר ידי אדם
לדעת שולץ קיימים מקומות יצירי ידי אדם בהם המסתורין והמגוון של כוחות הטבע נוכחים מאוד; לעומתם מקומות בהם יש ביטוי מוגדר לסדר מופשט כללי ויש מקומותת בהם קיים שיווי משקל בין כוחות טבע לסדר מופשט כולל. לשם הבנת רוח המקום, ניתן לחלק , שוב, לארבע קטגוריות גסות של ארכיטקטורה רומנטית, קוסמית , קלאסית ומורכבת.
ארכיטקטורה רומנטית – מאופיינת במגוון. נראית בלתי רציונלית וסוביקטיבית; נטועה באווירה מובחנת; נראית אינטימית, אידאלית, רבת מסתורין. חלל רומנטי הוא טופוגרפי ולא גיאומטרי. 
ישוב רומנטי מתאפיין בקרבה של האלמנטים בו אחד לשני, או בenclosure כללי; המקום מורכב, מלא ניגודים; היחס בין פנים לחוץ הוא מורכב; המבנה מקושט; העיר הימי ביניימית היא דוגמא מובהקת לאדריכלות רומנטית פר אקסלנס (69-70). כך גם אדריכלות הארט נובו.
משמאל: אדריכלות רומנטית בפראג: שולץ מקדיש לה פרק שלם.
ארכיטקטורה קוסמית- הארכיטקטורה היא אחידה, בעלת סדר אבסולוטי. מערכת לוגית; רציונלית; מופשטת; נטולת אווירה; מאופיינת בסממנים בסיסיים; סטטית; מנסה לחשוף לכאורה סדר קיים; חלל קוסמי הוא גיאומטרי, בעל קווים מובחנים (grids) ; האדריכלות מופשטת, נמנעת מנוכחות פיסולית; מאופיינת לעתים בחלל לבירינטי-מבוכי. כך למשל ארכיטקטורה איסלמית שהיא שילוב של grid בו ממוקמות הפונקציות הציבוריות, יחד עם הלבירינטיות של מגורי התושבים.
בעידן המודרני, ארכיטקטורה זו לבשה את הצורה המודרנית של איזור- היינו חלוקה לאזורים- על פי המודל האמריקאי. חלוקת ל"גרידים" אמריקאיים לדעת שולץ, מונעת היווצרותו של מקום ורוח מקום נעדרת מאותם מבננים מרובעים הנוצרים באופן מלאכותי.
ארכיטקטורה קלאסית – מדובר על ארכיטקטורה הנבדלת במידת הסדר שלה וצורתה. את הסדר בה ניתן להבין במונחים לוגיים, בעוד התוכן שלה דורש אמפתיה; היא נראית אוביקטיבית; בעלת נוכחות קונקרטית; כל אלמנט בה הוא אישיות מובחנת; היא אינה סטטית ואינה דינמית אלא מלאה בחיים אורגניים.היא מעניקה לאדם תחושת שייכות וחופש; נראה כי יש בה בחירה וקומפוזיציה מודעת של אלמנטים מובחנים.
החלל הקלאסי מאחד את הפן הטופוגרפי והגיאומטרי. לבנין עשויה להיות הבניה גיאומטרית, בעוד ארגונם של כמה בנינים יכול להיות טופוגרפי. על כן האדריכלות מאופיינת בהיעדר מערכת דומיננטית וכללית והחלל בה יכול להיות מאופיין כתוספת מרכזת של מקומות אינדיוידואליים (לדוגמא – אדר' יוונית).
ארכיטקטורה מורכבת- סינתזה של הסוגים האמורים לעיל. למשל, בקתדרלה הגותית אנו מוצאים סממנים גותיים חיצוניים של העיר הימי ביניימית- הרומנטית, לעומת זאת, ארגונה הפנימי של הקתדרלה והאופן בו היא מושכת אור, מראה על סממנים קוסמיים. הקתדרלה העבירה בקירותיה השקופים ובאדריכלות שלה את המשמעות הקיומית הנוצרית לעיר שמתחתיה.
הסביבה האנושית מבוססת על קיבוץ ואיסוף. היא מציעה הזדמנויות רבות להזדהות אנושית. זו אולי הסיבה שלאדם זר קל יותר להסתדר בעיר זרה, מאשר בסביבה טבעית זרה. רוח המקום בעיר מייצגת מיקרוקוסמוס וערים נבדלות במשמעויות השונות המתקבצות בהן. בחלק, כוחות האדמה בולטים ומורגשים, באחרות- הכוחות השמימיים. בכולן, עם זאת, יש קיבוץ משמעויות וסמלים ההופכים אותן מקומות ראויים למגורים (77-78).
מקום
“משמעות”
ה"משמעות" של עצם מסוים מורכבת מיחסיו לעצמים אחרים.
ה"מבנה" קשור למאפיינים הפורמליים של מערכות יחסים.
"מבנה" ו"משמעות" הם לפיכך אספקטים של אותו מכלול (166). שניהם נובעים מתופעה וקשורים בה.
"משמעות" מהווה פעולת יחוס פסיכולוגית. היא מרמזת על תחושת "שייכות" ועל כן היא הבסיס ליצירת מקום המחיה\ המגור (dwelling). הרצון הבסיסי של האדם הוא, על פי שולץ, לחוות את קיומו כבר משמעות.
סקרנו את מאפייני המקום הטבעי והמקום יציר האדם; המקום הטבעי חולק לחמש קטגוריות המסכמות את הבנת האדם את הטבע הסובב. האדם הוא "דבר" בפני עצמו הפועל בסמוך ל"דברים אחרים" ; הרים, גבעות ונחלים (168). הוא משתמש בהם וצריך לחיות איתם. במיוחד, קשור האדם ל"אופי" של הדברים; הוא מפתח תודעה מודעת או בתת מודע מבין שקיימת קורלציה בין מצבו הפסיכולוגי לבין כוחות הטבע הסובבים. רק אז, מסגל האדם לעצמו "ידידות" אישית-פרסונלית עם "הדברים" ויכול לחוות את סביבתו כברת משמעות (168). האדם אינו יכול להתחבר עם מידע מדעי אלא עם מעלות ואיכויות (qualities). האדם חי גםעם הזמן – יום ולילה, חילופי עונות.
תלותו של האדם בטבע הוכרה זה מכבר. האדם קשור לטבע אך גם יש לו יכולת להגיב ולעצב את העולם. האדם יכול על כן לפרש את סביבתו אגב בניה בדרכים שונות. תחושת הניכור והזרות (alienation) נוצרת עם אובדן ההזדהות של האדם עם סביבתו הנטורלית ועם זאת מעשי ידי האדם. אובדן זה יוצר את אובדן המקום. "דברים" הופכים אז למוצר צריכה שאפשר להשליכו. גם הטבע כ"דבר" (thing) בפני עצמו מושלך לאחר שימוש. זוהי התפתחות הרסנית לדעת שולץ שמונעת מהאדם את היכולת לאסוף משמעות ביחס לעצמים אחרים (gathering ability). לדעת שולץ עלינו לסגל יכולת "לקרוא" את הדברים המרכיבים את הסביבה שלנו כדי שנוכל ליצור לעצמנו מקום מחיה (dwelling) (169).
מבחינת המשמעות והטבע של המקום יציר האדם, המשמעות של מקום כזה היא במידה רבה ולכאורה יציר תופעות חברתיות, כלכליות ופוליטיות. יחד עם זאת, האדם אינו יכול לייצר מקומות שהם אך ורק שלו. המשמעות היא חלק ממכלול. מכלול זה כולל גם אלמנטים טבעיים שהם מחוץ לשליטת האדם שיצר את המקום הבנוי. כאשר אדם יוצר ארכיטקטורה הוא יוצר מקום בנוי הנטוע בסביבתו. ואכן הקטגוריות של שולץ – ארכיטקטורה טבעית, קוסמית, קלאסית, משקפים אופנים שונים בהם הארכיטקטורה נטועה בטבע. במילים אחרות, תנאים כלכליים, חברתיים וכ"ו, ופוליטיים אינם מפיקים משמעות, שכן לדעת שולץ המשמעות היא אינהרנטית בעולם ובמידה רבה נובעת מהמקומיות וביטויה בעולם. יחד עם זאת במשמעות יכולים להשתמש כל אותם כוחות כלכליים, פוליטיים וחברתיים (170).
המשמעות היא בעלת שורשים עמוקים הנטועים במונחים של "דבר", "סדר" , "אופי" ו"אור". קטגוריותת אלה מקושרות ל"אדמה", "שמים" , "אדם" ו"רוח" (spirit). מקום המחיה משמר את ארבעת הענפים הללו ליצירת משמעות; טבע הדברים שוכן ב"מה שהם אוספים". גשר למשל "אוסף" את האדמה כנוף מסביב לזרם מים ובכך מגלה את האמת על המקום. ברגע ש"דבר" נוגע ב"אמת" הוא הופך ל"מקום" ו"מקום" הנו עובדה פואטית.
יצירת המקום נעשית על ידי ארכיטקטורה. באמצעותה אדם נותן לסביבתו משמעות ונוכחות ממשית. בן האנוש "אוסף" בנינים שמסמלים את צורת חייו כמכלול. כך, צורת חייו הופכת למקום מחיה בר משמעות. ישנם מבנים שונים וצורות אדריכלות שונות בהתאם למקום. מה הבנין מסמל ומשדר תלוי בסיטואציה ובשימוש של הבנין; אדריכלות ורנקולרית- של כפרים וחוות מביאה את המשמעות המיידית של האדמה והשמים העוטפים אותה. לארכיטקטורה אורבנית לעומתה, יש ערך כללי וסמלי יותר. אדריכלות זו מניחה שפה פורמלית- "סגנון". הרוח האורבנית אינה לעולם מקומית בלבד. משמעויות שונות מקובצות בה.
שולץ מסכם וטוען כי המשמעויות המקובצות והנאספות על ידי "מקום", בונות את רוח המקום שלו. (170)
בעצם יצירת המקום האנושי במרחב, אין רק כדי להצביע על יחוס ושורשיות לאותו מקום. ביצירת הבנוי, נאספות משמעויות נטורליות בדרך חדשה בהקשר וביחס למטרות אנושיות. תופעות טבעיות מקבלות משמעות חדשה, כחלק מתופעה מורכבת הכוללת את תפקידו של האדם במכלול.
האדם יכול ליצור בית למגורים. המצאה זו, כדי שתהיה בעלת משמעות, צריכה להיות בעלת איכויות פורמליות, הדומות מבחינה מבנית לאספקטים אחרים של המציאות ולמבנים טבעיים, נטורליים.
הדמיון הסטרקטורלי-מבני צריך להיות מוגדר על פי הקטגוריות של "חלל" ו"אופי".
"איסוף" (gathering) משמעו איסופם של דברים. קיבוצם יחדיו. פעולה זו נעשית באמצעים סימבוליים.
זהות (170)
מקומות בהם אלמנטים טבעיים ומעשי ידי אדם מתקבצים בסינתזה, הם הם החומר לפמנולוגיה של הארכיטקטורה. נשאלת השאלה כיצד אדם בוחר את מקום הישוב שלו? הדבר נעשה בהתאם ל"חלל" המקום- בדרך כלל חלל סגור ומוגדר. שנית, על ידי "אופי" המקום – מקום מובחן ומיוחד, בעל אלמנטים טבעיים מספק "הזמנה" להתיישב בו. רומא העתיקה היתה מסוג מקומות אלה, על פי ניתוחו של שולץ. קיימים אלמנטים טבעיים שונים כגון נהרות, הרים וכד' היוצרים מרכז-טבעי המזמין התישבות. מקום ההתישבות מושפע גם מכיוון השמש (מדרון של הר החשוף לדרום יהיה עדיף בארצות אירופה הקרות). אם מקום הישוב קשור אכן לסביבתו, יש להניח כי תתקיים בין הסביבה למורפולוגיה הישובית קשר עז. הבעיה המרכזית המצריכה פתרון על ידי מקום ישוב הנה כיצד "לאסוף" ו"לקבץ" את הנוף הסובב. יחסים סטרקטורליים אלה לא מובני מאליהם היום (175). היות והזהות הכללית של מקומותינו תלויה ביחסים מבניים אלה, הרי הם מהווים חלק חשוב בפנומנולוגיה של הארכיטקטורה.
עד כה עסקנו ביחסים ה"חיצוניים" בין הישוב לסביבתו הטבעית. לעומת זאת קיימים גם יחסים פנימיים ; המבנה הפנימי של הישוב. חללים אורבניים לדעת שולץ אינם יוצרים עולם אינטריורי עצמאי, ועל כן כדי לתת קונקרטיזציה לישוב העירוני- האורבני יש לתת את הדעת גם לתפקיד הסימבוליקה. ישובים עירוניים לעומת ורנקולריים נבדלים בכך שיש להם נקודת אחיזה, נקודת מירכוז בולטת (foci) אשר גורמת לאזרח לחוות את המקום כמרכז מקומי. ניתן לחשוב על דוגמאות כגון כיכר של עיר, קתדרלה, הפורום העתיק ברומא- כל אלה מאחדים סימבלוית את אותו מרכיב עם העיר כולה.
כל אותם מקומות התאספות ואחיזה אורבניות מוקפים ונבנים במידה רבה באמצעות מבנים. יש חשיבות מיוחדת לדרך בה המבנה ניצב, מורם ונפתח (stand, rise & open). התנהגותם של המבנים עמוסה במוטיבים. מוטיבים אלה ששולץ מתיחס אליהם אינם דקורציה- כוונתו (177) הינה למרכיבים הקריטיים של המבנה הבונים את יחסו לסביבתו – גובהו, חלונותיו, הגג, הפינה שלו.
זהות המקום נקבעת על ידי מיקום, קונפיגורציה וביטוי מרחביים כלליים. אלה, לא תמיד תורמים לזהות באותו האופן; יש מקומות ששואבים את זהותם המובחנת מהמיקום המיוחד, אחרים יכולים להשתבץ במקום משעמם מבחינה מיקומית אך להיות בעלי קונפיגורציה מעניינת במרחב. כאשר כל המרכיבים כוללים משמעות קיומית בסיסית, ניתן לדבר על "מקום חזק" (179). מקומות כאלה לדוגמא כוללים את פראג, חרטום ורומא. "מקום חזק" מניח קשר בר משמעות בין אתר, ישוב, ופרטים אדריכליים (180).
הסטוריה
איך מקום משמר את הזהות שלו מול כוחות הסטוריים? איך ניתן לענות על צרכים משתנים? במדיניות laissez faire אולי אין כל משמעות לכך, אך ראינו כי זהותו של אדם קשורה קשר אמיץ ומניחה זהות ב"מקום" . מקום יציב- stabilitas loci הוא על כן צורך אנושי בסיסי. פיתוח של זהות אנושית וחברתית אינו יכול לקרות במקום המשתנה חדשות לבקרים (180). 
ואכן לדעת שולץ הניכור ותחושת האובדן נוצרת כיום כתוצאה מאובדן המקום ויכולת הפרט להסתגל ולהזדהות עם הסביבה המודרנית בה הוא חי.
משמאל: ורשה. פברואר 2008: בניני הזכוכית והפלדה מחליפים את שיכוני הבטון הסובייטיים. אלה, החליפו לפני מספר עשרות שנים את הבניה הותיקה שעמדה על תילה טרם הבליץ. נראה כי עקרון ה- stabilitas loci אינו נחלת ורשה.
לדעת שולץ יש לשמר ולשמור על האיכויות הסטרקטורליות של המקום; על מוטיבים מאפיינים שלו ועל כל הקשור לאספקטים של מיקום, קונפיגורציה מרחבית וביטוי המקום במרחב. או אז האווירה לא תאבד. אך לשימור יש תפקיד נוסף – שמירה על הניסיון התרבותי, הבאה לביטוי בשמירה על הארכיטקטורה ובצורה זו ההתנסות התרבותית של העבר תישאר רלבנטית בהווה ותוצג בהווה עם אופציה לשימוש בה.
נשאלת השאלה כיצד ניתן לשמר את רוח המקום נוכח שינויי העתים? נוכח שינויים מעשיים, חברתיים ותרבותיים המתרחשים מסביב? לדעת שולץ ניתן לדבר על שינויים טובים ורעים. שינויים צריכים לעלות בקנה אחד עם כללים ברורים.
שולץ נותן את הדוגמא של בוסטון, בה לצד שכונות ישנות יחסית, הוקמו גורדי שחקים ומבנים גדלי מידות המגמדים את השכונות הותיקות שלידם. המבנים הגדולים נראים מגוחכים ובלתי אנושיים, התוצאה היא אובדן אופי וזהות, היחס בין קרקע לשמים – אבד (182).
לכבד את רוח המקום אין משמעות בהכרח להעתיק מודלים ישנים של בניה. משמעותו לקבוע את המשמעות של המקום ולפרשו בדרכים חדשות. לדעת שולץ יש לכבד את המקומות בהם אנו מצויים (185) ולא לעשות שימוש בתכנון אבסטרקטי או בפיזור בנינים אנונימיים במרחב. כך, יש לעזוב את האוטופיה מאחור, ולחזור לדברים של חיי היום-יום שלנו. יש להתאים את המשמעויות הבסיסיות של המקום לנסיבות הסטוריות. עלינו ללמוד לראות את המשמעות של הדברים המקיפים אותנו. המשמעות שלהם מגלה "אמת" פנימית. על האדם לסגל סימפטיה לדברים המקיפים אותו. עליו , הלכה למעשה, "ללמוד לראות" את הסביבה, את המשמעות של הדברים המקיפים (185). כמו כן, ללמוד כיצד "דבר" מגלה את האמת (reveal truth). יכולתו של דבר לגלות אמת, תלויה באופן יצירתו ועל כן חשוב ללמוד גם את אומנות ה- making, קרי- כיצד נוצר המקום. "לראות" ו"ליצור" יוצרים את הבסיס למקום המגורים והמחיה.
המקום היום
אובדן המקום -
לאחר מלה"ע ה- 2, מקומות רבים איבדו את האיכויות המסורתיות שלהם; ערים חדשות נבנו או נבנו מחדש. ישובים הושחתו מהאיכויות הקודמות שלהם (189).
מבחינה מרחבית, ישובים חדשים חסרים את הצפיפות הנחוצה. הם בנויים ממבנים המפוזרים "בחופשיות" במרחב. לא ניתן למצוא עוד רחובות או כיכרות במובנן המסורתי. ההמשכיות הנופית הופרה ומבנים בחלל לא יוצרים עוד קבוצות בעלות אופי. יתכן מאוד שקיים סדר במרחב התכנוני אך סדר אין משמעותו בהכרח שקיימת במקום תחושה של מקום ושייכות.
מבחינת אופי המקום, הסביבה העכשווית מאופינת במונוטוניות. אם ניתן למצוא מגוון הרי שהוא תוצר אלמנטים שנותרו מן העבר. נוכחותם של מבנים רבים נעדרת מהמרחב. פעמים רבות ניתן למצוא קירות מסך המקשטים את המבנים או מכסים אותם ותורמים להיעדר אופי (190). הסביבה המודרנית לא מציעה עוד הפתעות ותגליות שעוזרות לחוות ערים עתיקות באורח כה שונה. כאשר קיים ניסיון לשבור את המונוטוניות הוא נראה בדרך כלל כתלוש ומקרי. בכך נאבד המבנה כמקום בו אדם חווה אינדיוידואליות ושייכות. נאבדים ישובים כמקום בו אנשים חיים ביחד. מבנים רבים בסביבה המודרנית חיים ב"שומקום". הם לא קשורים לנוף וגם לא לקוהרנטיות אורבנית כמכלול. מבנים אלה מתקיימים כתוצר מתמטי טכנולוגי בתוך חלל. גם פנים הדירות והמקומות הבנויים הופך לדבר טריויאלי ומכאני: חלונות הופכים למכשיר סטנדרטי בעל מימדים מובחנים שתפקידו להכניס אור ואוויר. האיכויות נעלמות וניתן לדבר על משבר סביבתי. משבר זה של הסביבה עשוי לסמן גם משבר אנושי – קושי להזדהות עם מקום מגורים או מחיה באופן פסיכולוגי, ותרומה לתחושות של בלתי יציבות, חששות והליכה לאיבוד במרחב (191).
לדעת שולץ , אובדן המקום הוא באופן פרדוקסלי תוצר של המהפכה המודרנית בארכיטקטורה והרצון לבנות מקומות טובים יותר לאנשים. אכן, היתה ריאקציה למהפכה התעשייתית שהביאה איתה תנאי מחיה קשים. במסגרת זו תנועת ערי הגנים למשל. בשורש התנועה המודרנית, כפי שמעיד לה קורבוזיה, הרצון לעזור לאדם המודרני לקבל מחדש את תחושת הקיום בר המשמעות (192).
בדומה ניתן להצביע על אדריכלים מהפכניים כגון לויד-רייט ולה קורבוזיה, אך אם כוונותיהם היו כה טובות, מדוע נכשלה האדריכלות המודרנית? לדעת שולץ הנושא תלוי בשני גורמים המראים על הבנה לא מספיק עמוקה של ה"מקום" (194). המשבר הוא בראש ובראשונה בעיה אורבנית-מרחבית; ברמה האורבנית העידן המודרני הביא עימו מצב בו המבנה המרחבי נעלם ואיתו גם תחושת הזהות עם המקום. מבנים מודרנים הפכו למבנים זורמים, בלי הפרדה מובחנת בין "פנים, ו"חוץ" ההכרחית כל כך ליצירת מקום. מבנים מודרנים מוצבים במרחב לעתים כשהחלל זורם ביניהם בחופשיות . על כן ניתן לדבר על בלבול בקנה המידה (confusion of scale).
גורם שני למשבר הוא הרעיון של "סגנון בינלאומי" : אדריכלות הבאוהאוס למשל ראתה עצמה כבינלאומית, לא לוקאלית ולא רגיונלית, אלא כזו המשכפלת את אותם עקרונות בכל מקום. 
בה בעת ביקשה אדריכלות זאת להביא לאיכות אסתטית, על ידי החלפת אורנמנטים בצורות הנוצרות במאסות (mass produced forms). אכן, יש איכויות מיוחדות במבנים הללו, לדעת שולץ; אעפ"י שמבנים אלה חסרים את הנוכחות של מבנים עתיקים, הקומפוזיציה והאינטגריטי שלהם מספקים את הצורך של האדם המודרני בזהות ובחופש. יחד עם זאת, משהו מוזר קורה כאשר המבנים הללו מועברים לרמה האורבנית; המשחק העדין של צורה הופך אז למונוטוניות סטרילית (195).
השתקמותו של "המקום"
אמנם, לא ניתן להאשים את האדריכלות המודרנית בחוליי המקום. בפאזה השניה של אדריכלות זו, דווקא ניתן להצביע על נסיונות לתת למבנים ולמקומות רמה אינדיוידואלית מסוימת. מכל מקום התנועה הבינה את הבעיה הסביבתית עליה הצבענו קודם לכן. שולץ נותן מס' דוגמאות לאדריכלות מוצלחת כזו כמו של אלבאר אלטו אשר השתדל לתת לאדריכלות שלו אופי מקומי מובחן. בדומה, האדריכל קאהן, גם הוא מדור המייסדים המודרני, אשר ראה באדריכלות כ"סדר בנוי" (built order). בדומה לקאהן, גם לה קורבוזיה מאמץ גישה קלאסית; שניהם רואים בארכיטקטורה כהתהוות של מאפיינים אנושיים וטבעיים כאחד.
במידה רבה, הדור השלישי של ארכיטקטים מודרניסטים, מסמן מגמה חיובית בהקשר של יצירת סביבה. ניתן לאתר עבודות משמעותיות המביאות לשיקום וחשיפת ה"מקום". אין זה אומר שהמצב העכשווי הוא ברור . התפתחות ארכיטקטורה מודרנית הופך הרבה בחירות לאפשריות אך האפשרות להבין דברים בדרך פורמליסטית ולא קיומית עדיין נוכחת. שולץ סבור כי למשל בארצות הנורדיות הגישה הרומנטית לארכיטקטורה יכולה להתדרדר בקלות יתרה לסנטימנט מלאכותי באדריכלות. "היסטוריציזם" מודרני יכול להיווצר כאשר הצורות המודרניות הבנויות שנועדו להעניק לאדם תחושת חופש וזהות, הופכות לקלישאות. 
דוגמא חיובית ונפלאה ליצירת מבנה מקומי היא האדריכלות של אוצון (utzon) אשר יצר את בית האופרה בסידני . היצירות שלו בנויות ובעלות יכולת להכיל את האיכות האמיתית של "הדברים". ליצירותיו אופי מקומי מובחן (198). יצירות אלה ואחרות מראות כי האמצעים ליצירת מקום קיימים גם כיום. אך היצירות הללו הן נדירות. ענין זה נובע בחלקו כתוצאה מאינטרסים יזמיים המעונין "למכור" ולא מוכנים לקבל שיפור של המצב האדריכלי הקיים (201).
למעלה: בית האופרה בסידני. דוגמא שולציאנית ל"מקום" יציר אדם, בעל אופי, תוצר של לימוד הסביבה.
לדעת שולץ , באמצעות ה"תיאוריה של המקום" ניתן להשיג תוצאות טובות יותר. לארכיטקטורה יש כיום תפקיד חשוב- להגיע בחזרה אל המקום ולהחיותו. הרעיון של "מקום" מאחד את הארכיטקטורה המודרנית עם העבר. בצורה זו ניתן להכווין את העבודה האדריכלית היומיומית; כיוון זה אינו מוכתב על ידי פוליטיקה או מדע, אלא טמון בעולם הסובב. תכליתו היא לשחרר אותנו מהפשטות וזרות ולהחזיר אותנו חזרה ל"דברים" שמסביבנו. אין די בתיאוריה, המניחה כי החושים והדמיון שלנו הינם מחונכים.
יפו ג' - כסאות 
