יפו ג' דרום

ביקור ראשון- 7.2.08

אביעד ואני לקחנו עצמנו ליפו ג’. יפו ד’ נשמעה לנו שכונה נחמדה, אך בחרנו לבקר דווקא אצל השכונה השכנה, המערבית יותר, הנושקת לים ואל רחוב יפת. השכונה נמצאת למעשה על גבול בת ים ותל אביב כך שעוברים מיפו לבת ים בלי כמעט לחוש בגבול המוניציפלי (כי אין גדר מוניציפלית, אף על פי שהתרשמנו שיש המון גדרות בשכונה, אולי יותר מדי גדרות המפרידות בין תתי אזורים שונים ומובחנים בה).
“זו שכונת שיקום” ? שאלתי את אביעד שכמו כל אדריכל מהוגן התחיל להפליא בי את נפלאות המבנים המודרניסטים בשכונה תוך שהוא מצלם ללא הפסק. ההתרשמות היתה, אם כן, שבחלקים רבים, השכונה נראית במצב פיזי טוב למדי. חלק גדול מהמבנים בהם נתקלנו שופץ, ובחלק נראה שהשיפוץ נעשה אפילו לא מזמן.
קשה היה, עם כל הסטריליות השיפוצית, שלא לשים לב להזנחה בחלק מהמבנים בשכונה. עם זאת, הפתיע אותי מאוד הירוק בעיניים והגנים המטופחים המפוזרים במקום.
בשעת הצהריים בה ביקרנו הספקנו לבקר באחד המבנים היותר יפים בשכונה, שנראה כי משמש כבית אבות מוגן של חלמיש. כמו כן הסתובבנו בשכונה הנושאת שמות פילוסופיים משהו כמו “אפלטון” ו”אריסטו” (?!). קשה היה שלא לחוש כי מדובר בשכונה שכונתית, או במה שמכנים בעגה הלא קונבנציונלית “צ’כונה”. הילדים (נראה אגב שחלקם הגדול בנים ובנות למשפחות עולים מאתיופיה) התרוצצו, שיחקו, ישבו על המדרכה והעסיקו עצמם, נראה שהשכונה חיה ובוחשת במובן זה. “תביא לי את המצלמה”, “אני רוצה סיבוב באוטו שלך ללב יפו”… כך צעקו לעברנו, תוך שאני מנסה להסביר להם שלא כדאי לעלות לרכב של זרים.
לצד הילדים - מבוגרים, גם הם עולים חדשים, שהתקבצו סביב ספסלי הרחוב נהנים מקרן שמש חורפית, ונרתעים כשביקשנו לצלם או לשוחח. טוב, אולי בפעם הבאה…